כמה פעמים ראיתם זוג שבו האישה מבוגרת יותר מהגבר ונרתעתם מעט?לרוב זה מוביל לתגובה ראשונית שלילית כלפי האישה יותר מאשר כלפי הגבר,האישה נתפסת כמתוחכמת וערמומית שהצליחה לתפוס ברשתה את הגבר הצעיר,אשר לעיתים נחשב עדיין כילד תמים שפשוט הוקסם מהפער בניסיון החיים הקיים בינו לבינה.
אבל מדוע אנחנו ממהרים לשפוט את מי שייתכן ופשוט מנסה למצוא את דרכו אל השלמות,אל תחושת השלווה המוזרה הזאת כאשר הכל מסביב מתרוצצים בעודם מנסים להוכיח,בעיקר לסביבה ומעט לעצמם,להוכיח את היותם יפים,אופנתיים,מקובלים,חכמים,מצליחים וראויים לכבוד והערכה.
נראה לי כי לאחר שנים של שוטטות בעולם בניסיון לאתר את הניצוץ שמותיר אותנו בעלי כוחות להמשיך הלאה אנו מבינים,מבינים כי המאמצים הרבים להותיר רושם על אנשים ואת חותמנו בעולם מסתכמים בתחושה העצמית שלנו.רוב האנשים שאנו מכירים במהלך השנים ורוב המקומות בהם אנו מבקרים בעולם הזה שוכחים ונשכחים אט אט והופכים לחתיכת עבר של שמיכת טלאים שהיא חיינו,כל פיסה עדיין מרכיבה את השמיכה,ובלעדיה השמיכה לא תהיה שלמה,אך אין אנו מתמקדים בכל פיסה ופיסה,בדיוק כפי שאין אנו מתמקדים בכל אירוע ואירוע שחווינו בחיינו אלא אנו מסתכלים מה השמיכה מסמלת עבורנו בהווה כמו שאנו תוהים לא פעם מי אנחנו,מהי האישיות והחיים שבחרנו לעצב לעצמנו.בשלב כלשהו בחיים מסתכלים סביבנו ורואים את שדובק בנו גם כשהשאר נושר.אז אנו מתחילים אולי להתחרט מעט על שהרחקנו בנאדם שאפשר לנו להרגיש נחת ולהנות מתחושת ביטחון,וזאת כיוון שאינו עמד בקריטריוני היופי של מי שאנחנו מגדירים כחברים או שעיסוקו לא הלם את "הייחוס המשפחתי" שלנו.
אז בעיני אישה שיוצאת עם גבר צעיר ממנה אינה נתפסת כנצלנית או כאבודה שמנסה להיאחז ב"ילד" על מנת להישאר בעצמה צעירה לנצח,אלא דווקא כאישה אמיצה שמודעת לכך שהחברים יבנו את חייהם שלהם והמשפחה אף היא תמשיך בחייה(ולם ימשיכו לאהוב אותך,אין ספק בכך) אך בימי שני או רביעי או בכל יום שגרתי אחר כאשר כולם יצפו בסרט עם בני זוגם בסלון או יתכרבלו יחד בשמיכה ביום גשום וסוער היא תישאר לבד אם תמשיך לחיות על פי הציפיות של אחרים מחייה שלה.
תמיד כשאני שואלת את אמא מה היא חושבת על הבחור הזה או הזה היא יכולה להביע את דעתה אך תמיד תסכם א דבריה בכך שלא היא צריכה לחלוק את חייה עימו אלא אני,ולפיכך הבחירה היא בידי.
כך שאם אישה מבוגרת מאושרת עם גבר צעיר ממנה,והוא איתה,והזוגיות שלהם עונה על ציפויותים אני מעריכה עד מאד את האנשים האלה.
אולי בכלל אנחנו פשוט מקנאים לפעמים בראותנו אנשים שבוחרים לחיות את חייהם כי שהם רוצים ולא כפי שהחברה מכתיבה,אולי אנו פשוט מייחלים שגם לנו היתה את אותה זכות בחירה.
